שתי פרשות, מסקנה אחת: התקשורת כבר לא ‘כלב שמירה’

חשיפת ההתכתבות בין חני נחמיאס לכתבת ותוצאות הסאגה המשפטית של עמוס שוקן עם יואב יצחק, חשפו טפח מהרוח הרעה הנושבת בתקשורת הישראלית. כבר לא מתווכת – מטווחת

נדב שטראוכלר 

פעם נהוג היה לקרוא לכלי התקשורת “כלב השמירה של הדמוקרטיה”. פעם, כי בעבר הייתה הסתכלות אחרת על התקשורת. גם הסקרים על אמון הציבור בתקשורת מראים כך, אבל יתרה מזאת – המציאות משקפת זאת. בעידן שבין התקשורת המפלגתית – בשנותיה הראשונות של המדינה – ועד להגעתו של “ישראל היום”, שחשף אינטריגות מקצועיות ואג׳נדות – של עצמו ושל מתחריו, הייתה דעה רווחת שלפיה התקשורת הישראלית היא מאוזנת באופן יחסי, משקפת מציאות ושומרת על הדמוקרטיה, ולא מנסה לשנות את הדמוקרטיה או לייצר מציאות.

יש מצב שמבלי משים, נפל דבר השבוע בעולם התקשורת ובפגיעות של האנשים שעומדים מאחורי הקלעים ומביאים את החדשות אלינו הביתה ולנייד. שתי פרשיות – אחת טקטית ואחת אסטרטגית צריכות לעניין, לרתק ולא פחות מכך להדאיג כל קורא, צופה או גולש.

חני נחמיאס. תילמד בבתי הספר לתקשורת? 

הפרשה הטקטית – חני נחמיאס ו’ידיעות אחרונות‘. פרשה לכאורה “סקסית” ומסוקרת יותר, שהראתה כיצד שיח בין מרואיין לעיתונאי יכול להביא ללידה של ילד לא רצוי בכמה שעות בלבד. הכוונה במקרה הזה היא לשיחה בין העיתונאית גבי בר חיים לבין נחמיאס, שהפכה מניסיון לקבלת תגובה על נושא אחד לידיעה אחרת לחלוטין בכותרת העיתון – זאת דוגמא שעוד תילמד בבתי הספר לתקשורת, בין היתר, על כיצד תפקוד מיטבי של יועץ תקשורת יכול “לשמור” על המרואיין ולוודא שאין מיסקלקולציה בין מה שנאמר לבין מה שבפועל מתפרסם.

חשיפת ההתכתבות בין השחקנית לכתבת חשפה מחד, ולו במקצת, את הסיכון המקצועי שבו עומד כתב בעיתון יומי, ומאידך כיצד רצון לייצר כותרת “בכל מחיר” עשוי לגרום למוניטין של עיתון ושל מסוקר להתרסק או לנסוק.

הפרשה האסטרטגית – עמוס שוקן והאמת העירומה שנחשפה מאחורי מעללי העיתון שבבעלותו. כאן מדובר באירוע חשוב הרבה יותר, לפחות בהיבט העיתונאי-צרכני-משפטי.

תקציר הסיפור הוא מאמר שפרסם העיתונאי אלי ציפורי באתר גלובס, שבמסגרתו נחשף כיצד תביעת השתקה, לכאורה, מטעם העורך הראשי של ‘הארץ’ (שתבע את העיתונאי יואב יצחק בעלי האתר ׳ניוז1׳) נדחתה, ומה הסיפור המרתק שעמד מאחוריה.

הידיעה חשפה לכאורה תפישת עולם ערכית/משפטית של עורך עיתון – שאמור להיות “לאנשים חושבים”, ולעתים מציג עצמו כאביר הדמוקרטיה והשוויון, שלמעשה נתפס עם בקלקלתו. במסגרת התביעה, שנמשכה כשנתיים, ניסה על פי הפרסומים שוקן להוריד את העיתונאי יואב יצחק “על הברכיים”, למחוק ידיעה שפרסם באתר שלו ולגרום לו להתנצל על האשמות שהעלה, בין היתר על כך שכתבת תחקיר שהייתה אמורה להתפרסם על עו”ד רונאל פישר נגנזה לאחר שהאחרון “סחט” את העורך הראשי כשאיים שיפרסם חומרים מביכים על ראשי מערכת העיתון באם התחקיר אודותיו יפורסם.

בסופו של דבר התחקיר לא פורסם בעיתון ‘הארץ’, יצחק כתב על כך ושוקן יצא לטיול משפטי שעלה לו לא מעט כסף והיה כרוך בעיסוק משמעותי של כשנתיים, רק כדי להגיע לאותה הנקודה ולמעשה להפסיד במשפט.

מערערים את אמון הציבור

השיטה של תביעות ההשתקה מוכרת בעולם העיתונות, אולם לראות דווקא את עורך עיתון ‘הארץ’ מתנהג באפס קולגיאליות ו-100% בריונות לכאורה, צריכה להפתיע כל קורא, אפילו אם הוא “איש חושב”.

לצד זה, בהינתן שאכן כך היה, מקרה שבו עורך ראשי של עיתון לא מפרסם תחקיר אודות נשוא כתבה, מכיוון שיש לו מה להסתיר/להפסיד מדאיגה לא פחות ומראה כיצד עובד מרקם שיקולים לא ענייני של כלי תקשורת שמתיימר להיות מוביל ואמין.

הדוגמאות הללו, ואחרות חושפות מקצת על מאחורי הקלעים של עולם התקשורת בישראל 2017. כמובן שישנם עיתונאים ראויים, חוקרים ורציניים שמכבדים את עצמם ואת המקצוע החשוב, אולם לא אחת אנחנו רואים כיצד קברניטי המערכות מובילים את השיח למקומות רעים ואף אפלים.

אותם אנשי תקשורת ומושכים בחוטים חוטאים לתפקידם, ולמעשה מערערים את אמון הציבור במערכות הללו, אבל אולי חשוב מכך – הם הופכים את תפקידם במשחק מתקשורת מתווכת לתקשורת מטווחת, מ-מסקרת למשקרת וכאן כבר קיים סיכון של ממש.

לחני נחמיאס יש את השם המוכר והציבורי שלה, לעיתונאי יואב יצחק יש קרדיטציה מכובדת ועקשנות בלתי רגילה – שניהם לא נשברו. השאלה המרכזית מהאירועים הללו, שצריכה להטריד כל צרכן תקשורת – מה היה קורה אם לא היה מדובר באדם עם האמצעים או השם של נחמיאס או של יצחק – לא משוכנע שהאירוע היה מסתיים באותה הדרך.

השבוע זה הם, מחר זה עשוי להיות את או אתה, או אני או כל אחד אחר, והמחשבה הזאת מפחידה אותי מאוד וצריכה להדאיג מאוד גם אותך.